פסק-דין בתיק עד"י 2768/09

השאלה העומדת להכרעה בערעור זה הינה האם היה נכון לחלט את הרכב בו ביצע המערער עבירות תעבורה, כאשר רכב זה הורד מהכביש לצורך פירוק.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות הבאות: נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, נהיגת רכב ללא ביטוח רכב, נהיגת רכב תוך כדי פסילה, ונהיגה ברכב שהוצאה עליו הוראת איסור שימוש.

המערער נשפט לעונש של חודשיים מאסר בפועל, ששה חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 5,000 ש"ח, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך שנה ושלוש שנות פסילת רישיון נהיגה על תנאי. כמו כן הורה בית המשפט על חילוט הרכב לצורך השמדתו. בית המשפט נימק את החלטת החילוט בכך שהרכב שימש לביצוע העבירה ועצם השימוש בו הוא עבירה.

הערעור שלפניי נוגע אך ורק לשאלת חילוט הרכב.

התביעה טענה כי כאשר רכב משמש לביצוע עבירה וכאשר הוא מורד מהכביש מסיבות בטיחותיות, אין לאפשר את החזרתו, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. עוד נטען כי המערער לא הוכיח את בעלותו ברכב.

ההגנה טענה מצידה כי במקרה זה אין כוונה להחזיר את הרכב לכביש, אלא לקחתו לצורך פירוק. הסניגור ציין כי מצבו הכלכלי של המערער קשה, כי מחירו של הרכב לאחר פירוק הינו כ-5,000 ש"ח, וסכום זה הינו משמעותי במצוקתה הכלכלית הקשה של המשפחה.

דיון

השיקולים העומדים זה מול זה הינם האינטרס הציבורי בכך שרכב שהורד מהכביש לצורכי פירוק לא יחזור אליו, אל מול זכות הקניין של המערער. אבהיר כי אף שהתביעה טענה כי המערער או אחיו לא הוכיחו בעלות ברכב, לא הועלתה כל טענה ממשית כי הרכב שייך לבעלים אחר המבקש לעשות בו שימוש, או כי קיים בעלים אחר המסכים שהרכב יחולט לצורך השמדתו. אני סבור כי אם התביעה מבקשת חילוט של רכב שנאשם אינו הבעלים שלו, ראוי כי תביא את עמדת הבעלים, אחרת היא פוגעת באינטרס הקנייני של הבעלים בלא שניתנה לו זכות טיעון כלשהי. דבר זה ודאי שלא ייעשה וחזקה על התביעה כי לא תדרוש חילוט רכב שלאדם אחר יש זכות קניינית בו (ובהנחה כמובן כי המדובר בטובין שעצם החזקתם אינה עבירה). נדמה כי נכון יהיה לומר במקרה זה שאין לאדם, מלבד המערער ואחיו, טענה אמיתית של זכות כלשהי ברכב זה, ועל כן נקודת המוצא להמשך הדיון הינה כי אין קושי קנייני במקרה זה.

תפיסה וחילוט טובין - המסגרת הנורמטיבית

נושא תפיסת טובין והטיפול בהם מוסדר בסעיפים 80-80ב לצו בדבר הוראות ביטחון. סעיף 80 עוסק בתפיסה והחרמה, סעיף 80א עוסק בחילוט טובין וסעיף 80ב דן באפשרות לבטל צו חילוט לבקשת בעלים של טובין שלא היה מעורב בביצוע עבירה. לכאורה, המדובר בהסדר הדומה להסדר הקיים בישראל בסעיפים 32-42 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן - הפסד"פ). כפי שנראה להלן, ההסדר הקיים באזור הינו הסדר לאקוני, המנוסח באופן בעייתי, ומותיר לאקונה באשר להסדרים שונים הנוגעים לתפיסה וטיפול בטובין שנתפסו.

סעיף 80 לצו בדבר הוראות ביטחון קובע את הסמכות של חייל לתפוס טובין. עוד קובע הסעיף את סמכות מפקד האזור להורות מה ייעשה בטובין. חשוב לומר כי בסעיף 80 לא מופיע המונח "צו חילוט".

חילוט טובין נקבע בסעיף 80א כדלקמן:

"(א) בית משפט רשאי, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט טובין שנתפסו לפי 80(א) -

(1)   אם הורשע אדם בעבירה שנעברה לגביהם או אם הטובין ניתנו כשכר בעד ביצוע העבירה או כאמצעי לביצועה או אם השתמשו בהם לשם הקלת ביצועה; או

(2) אם החזקתם של הטובין אסורה על פי דין או תחיקת בטחון.

(ב) לא יחולטו טובין לפי סעיף קטן (א) אם יוכיח בעל הטובין כי לא היה מעורב בביצוע העבירה, ועשה מצידו כל שניתן לעשות כדי למנוע ביצועה ובלבד שהחזקתם של הטובין אינה אסורה על פי דין או תחיקת בטחון"

(ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע.

סעיף זה נראה, על פניו, העתקו של סעיף 39 לפסד"פ, הקובע סמכות לבית משפט בישראל להורות על חילוט בהוראת בית המשפט. יחד עם זאת, קיימים מספר הבדלים בין סעיף 39 לפסד"פ לסעיף 80א. נוסחו של סעיף 39 האמור הינו כדלקמן:

"(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.